אני יודעת מה אתם חושבים עכשיו: קציצות חובזה?!?! מה, היא נפלה על הראש? מי יכין את זה בכלל? ומה נסגר איתה, קודם כל מנהלה, אחר כך קישורים, ולאן נעלמו העוגות והמאכלים שאולי יש סיכוי מציאותי שנכין?
וכולם בכלל עוד מתעסקים בפורים, מה נראה לה?
וכולם בכלל עוד מתעסקים בפורים, מה נראה לה?
אז בואו נעשה עסק, אתם תזרמו איתי קצת, תלמדו על מה אני חושבת כשאני יוצאת לסיבוב עם הכלב, ושבוע הבא אני מעלה מתכון מגניב, זורם?
אני שמחה שאתם עוד כאן.
וידוי מרגש
בערך מאז שאני זוכרת עצמי אני מבשלת, בהתחלה עם מבוגר אחראי, אחר כך ביום השבועי בו אמא חוזרת מאוחר (אלוהים כמה חביתות שוקולד שהיא אכלה!).מאז ומעולם מצאתי את הסיפוק בבישול ובאפיה ולא באכילה של התבשילים. יכלתי לעמוד על הרגליים ארבע שעות ולבשל ארוחה לאחרים.
תמיד העמדתי סירים, גדולים, עמוסים, לשתי בצקי ענק דקות ארוכות.
הבדיחה הייתה שזה הבישול המזרחי שזורם לי בעורקים, אי אפשר להכין קצת או מעט.
האמת? (והיא לא פשוטה לי) שיותר קל לי לדאוג לאחרים מאשר לעצמי.
לבשל לאחד? לי? זה כמעט לא קורה.
עד כדי כך שאת האוכל שאני לוקחת עמי ללימודים או לעבודה אורז לי האיש שלי, כי אני פשוט לא אטרח להכניס לקופסא בשבילי.
להכין לו? בטח, כמה שצריך. חלילה שירעב בלימודיו. אבל להכין עוד כריך אחד לעצמי? מה פתאום! למי יש כוח, יהיה בסדר,אמצא כבר מה לנשנש.
והנה, נולד לנו הרגל, אני אכין לו אוכל, הוא יכין לי, נצא בבוקר ונשוב לעת ערב שמחים ומרוצים.
אבל, מה קורה כשיש נסיעה או מילואים?
האיש היקר שלי למד לשמח אותי, והוא מכין לי אוכל~הפתעות לימים בהם הוא אינו. אם זו תקופה ארוכה אז קופסאות קופסאות מנות מנות יחכו לי במקרר, שאזכור לאכול ולחמם.
ואם תקופה קצרה? אז הוא יכין לי משהו קטן ופשוט, שיהיה לנשנש, שאזכור שצריך גם לעצמי ארוחה. וכמובן, שלא אשכח להתגעגע.
בפעם האחרונה הוא הכין לי, כן, כן, קציציות חובזה.
על ליקוט
פעם מזמן לפני הרבה שנים, חי לו אדם קדמון. מי שאהב אותו קרא לו בשמו, מי שקטלג אותו קרא אותו ניאנדרטל. אני אקרא לו ניאו,ניאו ידע היטב את סביבתו, והיא סיפקה את צרכיו. הוא ידע איזה עשב מרפא כאב בטן, איזה פרי מונע עצירות, מה טוב לארוחת בוקר, מה יתבל לו את הצלי שהוא צד ומה אפשר לנשנש ככה סתם.
ומה קשור ניאו אלינו?
אז זהו, שניאו כבר מזמן לא פה (אם לא מחשיבים שכנים שאתם לא מחבבים וקוראים להם בשמות). אבל הצמחים שלו עוד כאן.
אז מה זה ליקוט?
ליקוט בשלוש מילים הוא לאסוף צרכינו מהטבע. להשתמש בצמחי מרפא שגדלים פה, לאכול ירקות עלים ופירות שגדלים בר.
ליקוט הוא חיבור למסורת (ידעתם שהרמב"ם היה מרפא בצמחים?), אני בטוחה שסבא רבא שלי וסבתא רבה רבה שלי ידעו ללכת בשדה ולהכיר צמחים אכילים, אותי כבר אין מי שילמד.
ליקוט הוא שפע זמין של אוכל חינם בתקופה בה יוקר המחיה מעצבן את כולם, ומעבר לכך, תחשבו על אוכל למחוסרי דיור, על סלט שקטפתם לו את העלים ליד החניה של האוטו(טוב, זה לא כזה פסטורלי, אבל זה נוח!)
כמה זמינות של מזון.
מעבר לזה ליקוט הוא שיעור בהתבוננות אחרת בעיר ובעשביה.
הוא למידה כמה אפשר לקחת בשביל שישאר לי עוד לפעם הבאה. שישאר למי שיבוא אחרי. שהצמח ישרוד.
לי הכי קוסם השפע שאני לומדת להכיר, פתאום אני הולכת ברחוב ומגלה כמה סלט יכלתי להכין. כמה תבשילים. עולם שלם של אוכל בלי להוציא כסף ובלי לגשת לסופר.
אני מוציאה את הכלב, רואה עשבים ומתנגן לי בראש "זמינות, זמינות, זמינות".
כמה אני נאיבית.
אבל אתם יודעים מה? גם כמה ארוחות חובזה הן גיוון כיפי לתפריט.
איך מתחילים?
לומדים כל פעם לזהות צמח אחד. יש שפע מידע באינטרנט, יש את כהן הליקוט הגדול אורי מאיר צ'יזיק, ויש כל מיני סיורים ומתכונים ועניינים באתר של עץבעיר.
בהמשך אפשר פשוט לזרוע ולשתול בסביבתכם, יש אפילו קבוצותת שעושות זאת יחד. נסו למעוך עגבניה או לפזר זרעי פלפל.
קוראים לזה חקלאות גרילה, וזה יגדל לכם ירקות ופירות אם רק תעשו זאת נכון.
(אני יודעת שהגזמתי עם התמעכו עגבניה, אבל אני נהנית, וכבר סיכמנו שאתם זורמים, לא?)
על החלמית הלא היא גברת חובזה
חובזה, או חלמית בשמה העברי, מוכרת לי מימי ילדותי בעיר אשדוד. החובזה גדלה פרא במגרשים הנטושים בשכונה וילדי השכנים למדו אותי לאכול את הפרי המוזר שגדל עליה וקוראים לו "לחם ערבי".
אני עדיין מחפשת מה אפשר לעשות איתו כי פשוט ככה בפני עצמו, הוא לא כזה טעים, ירוק מדי לטעמי, העלים לעומת זאת, עולם ומלואו.
אז מה עושים עם חובזה?
ממלאים כמו עלי גפן או כרוב (טעים טעים טעים!), מכינים סלט או קציצות כמו תרד, מוסיפים קצוץ למרק או מכינים ממרח חופסטו שהוא בטעם קצת מוזר.
אז אם לומר את האמת, החובזה ביקרה אותנו הרבה יחסית בחורף האחרון.
אולי זה בגלל שגדלו לנו צמחי ענק (הם כבר גבוהים ממני!) ממש קרוב לבית, ואולי כי פרמקלצ'ר והשתגעתי וכאלה.
אבל האמת היא שהגובה לא משנה, מצאו לכם צמח חלמית חביב (עדיף רחוק מהכביש), קטפו צרור נאה מעליו, השתדלו שהם יהיו שלמים, גבוהים ובלי חרקים.
הזמן הכי טוב לקטוף הוא יום אחרי גשם.והכי טוב לקטוף בבוקר או אחר הצהריים, כשהשמש לא ממש חמה, העלים יהיו עסיסיים יותר. (עד כמה שעלה יכול להיות עסיסי, כן?).
אה, וכן, תזדרזו, החלמיות החינניות שלנו התחילו להוציא פירות, מה שאומר שעוד מעט הן תתחלנה להתייבש, ואז לא יהיה וחבל.
קציצות חובזה לאמיצים
קציצות חוביזה הן מהדברים הקטנים עושים אותי מאושרת.שתדעו.
מצרכים
המצרכים לא מדוייקים כי חוביזה לא באה בחבילות.
קערה נאה של עלי חוביזה
0.5 כוס קמח חומוס (בערך)(אפשר גם קמח רגיל וביצה או שתיים)
חצי כוס מים (אם משתמשים בקמח חומוס)
בצל גדול
2 פרוסות לחם/ כמה כפות פירורי לחם
תבלינים (אני אוהבת כורכום פפריקה פלפל)
קורט מלח.
שמן לטיגון
גיוונים:
מוסיפים אחד או שניים מרשימה:
תפוח אדמה/גזר/קישוא/סלק מגורדים
חופן נבטי עדשים
חופן אגוזים קצוצים
חצי כוס תירס קפוא/משומר
גבינה
מתחילים מלשטוף את החובזה.
לי יש נוהל שטיפה קבוע, עוברים אותו דברים שאני מלקטת, עלים (כמו חסה), כרובית, ברוקולי, וכל מה שחשוד בעיני כזקוק לניקיון יסודי.
אני מכניסה את הירק לקערה האדומה הגדולה והעצומה שקיבלתי במתנה (אם הקערה שלכם לא אדומה או לא עצומה או לא במתנה זה בסדר, כבר ציינתי שאני בדרך כלל מבשלת ביום אחד כמות לשבוע).
אני מוסיפה חופן או שניים של מלח גס, מכסה במים ונותנת לירקות לחשוב קצת על מה שעבר עליהם עד אלי. עשרים דקות לפחות, אפשר גם כמה שעות.(זה לפי החשק שלי ולא לפי צורך, כן?)
אני מבטיחה לכם שהבוץ ישקע לקרקעית, החרקים החברים יצאו מחוריהם ואתם תקבלו ירקות יפים נקיים וטעימים.
עכשיו נשלוף את הירק החוצה למסננת (או נניח אותו רגע בצד) נשפוך את המים המלוחים ואת החול, נחזיר את הירקות ונמלא הקערה במים מתוקים לעוד חמש דקות.
וניבש קצת.
חובזה מתייבשת יופי על השיש, במייבש חסה או בשיטה שלכם.
היא לא צריכה להיות יבשה לגמרי אבל גם לא סחוטה ונוטפת מים.
כדי להכין קציצות צריך חובזה קצוצה, יש הגיון, לא?
ככל שהקיצוץ יהיה דק יותר הקציצות תהינה רכות יותר, ונצטרך פחות חומרים "מדביקים" (אבל בבקשה נא לא להקצין לכדי רסק ירק, בסדר?)
אם יש לכם מעבד מזון כמה פולסים וקצצנו.
אני בינתיים מיותמת מאחד, ולכן אני קוצצת ידנית, אני אוהבת לסדר את כל העלים בערמה ולפרוס ביחד.
תהייה, האם ערימת עלים קצוצה ראויה להקרא קצצת?
את העלים הקצוצים נעביר לקערה.
נוסיף את הבצל לקצצת~ נקצוץ גם אותו ונוסיף לקערה.
נוסיף את פירורי הלחם/נרטיב ונסחט שתי פרוסות לחם, ונפורר אותן לקערה.
נוסיף את כל המרכיבים פרט למים ונערבב.
פינה לקמח חומוס~ אין לו טעם של חומוס והוא דבק נפלא אם לא משתמשים בביצים, מחבר יותר טוב מקמח רגיל ובריא ממנו, אבל גם קמח רגיל יעשה את העבודה רק קצת פחות טוב.
אם משתמשים בביצים נערבב.
אם בקמח חומוס, נוסיף מים בכמה פעמים, נרצה שהעיסה תהיה "דביקה" מספיק, זה קצת קשה לדעת אז אם לא בטוחים מכינים קציצת נסיון לפני שמוסיפים עוד מים.
אל תהיו כמוני, אלה החובזה פה קצוצה גס מדי והתערובת יבשה מדי, בלי לחם.
אתם יכולים לראות בהמשך שהקציצות יצאו קצת דקות ויבשות.
פנקו את הקציצות שלכם והן תאהבנה אתכם בקיבה.
ועל הטיגון-
לכל אחד יש במטבח את המחבת בה הוא מטגן קציצות, (אם אין לכם סימן שאתם צריכים לקנות פלנצ'ה, דברו איתי ואגיד לכם איך קונים בזול) לקציצות האלה לא צריך הרבה שמן, מספיק שכבת שמן דקה אם המחבת חמה מספיק.
לנו יש פלנצ'ה שמאפשר משטח טיגון גדול ונוח וממש ממש טיגון כמעט בלי שמן.
חממו את המחבת היטב, זה יקצר תהליכים.
אפשר להכין קציצות בידיים למי שאוהב, אני פשוט משתמשת בשתי כפות.
אז מכינים קציצת נסיון.
רוצים לראות שהיא לא מתפרקת, ולא נוזלית מדי.
מטגנים 2-3 דקות מכל צד עד ששחום. מועכים קצת כשהופכים. טועמים. מתקנים תיבול, אם לא מתאחד מוסיפים מים וקמח חומוס/ביצה
אם נוזלי מדי מוסיפים פירורי לחם או סוחטים קצת את העיסה.
מטגנים את כל השאר.
ומה עכשיו? מגישים כתוספת או שמים בכריך עם חומוס או אבוקדו ועלה חסה.
יאמ!
בקיצור ומהר ובלי להתבלבל
קוטפים חוביזה, שוטפים היטב בקערה עם מי מלח, מיבשים.
קוצצים ושמים בקערה. מוסיפים בצל קצוץ ואז את שאר המרכיבים שהם לא מים. אם משתמשים בלחם מרטיבים את הפרוסות ומפוררים פנימה. לבוחרים בקמח חומוס מוסיפים מים בשלבים עד שנראה קצת עיסתי, לבוחרים בביצה מדלגים לשלב הבא.
מחממים מחבת לטיגון, מטגנים קציצת נסיון, הופכים ומועכים מעט. סהכ"2-3 דקות בכל צד, עד שמשחים.
האלבום של המתכון נמצא ממש פה
והנה סנדביץ עם קציצות חובזה.
